"ויהי בשלח פרעה"
זוהי דרכם של כל השונאים בכל העתים, שתחילה שׂוטמים אותנו, מאשימים אותנו בכל ומבקשים להיפטר ממנו. ואילו אחר כך צווחים הם, על אשר אנו רוצים ללכת, והם עושים כל אשר בידם כדי שלא נוכל לעזוב את הארץ. (פרדס יוסף).
ולא נחם א-להים דרך ארץ
השם יתברך לא נחם באופן טבעי, כדרכו של עולם. שהרי נהוג בעולם, כי מים יורדים משמים ולחם עולה מן הארץ, ואילו עם בני ישראל נהג ה' יתברך להיפך- לחם הוריד מן השמים (המן) ומים העלה להם מן האדמה (עלי באר). (ילקוט).
ולא נחם אלקים דרך ארץ פלישתים כי קרוב הוא
מן השמים רצו, שיוכלו בני ישראל אי-פעם לעבור דרכים שאינן כה חלקות וישרות, שיוכלו למצוא עיצה לעצמם ולהחזיק מעמד בתקופות מאוחרות, אפילו כאשר הדרך תהיה משובשת, עקלקלה ורחוקה... (שפת אמת).
וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים
אף-על-פי ששלח פרעה את בני ישראל למרות רצונו, עקב אותות ומופתים ויד חזקה, בכל זאת ''התחפשו בני ישראל'' בכלי הזין, כדי להוליך שולל את אומות העולם, שלא יגלו את סוד גבורות ישראל, שהם מנצחים בעזרת ניסים ונפלאות, אלא יהיו סבורים שזוהי מלחמת גבורה רגילה וממילא יבואו להילחם בהם בכח של רכב וסוסים וכלי זין- כי אז נצחונם של ישראל בטוח מראש.
זוהי גם כוונתו של הפסוק: ''אשריך ישראל מי כמוך עם נושע בה' מגן עזרך ואשר חרב גאותיך''- ישועתך היא רק מאלקים, שהוא מגנך ועזרך, ואם לפעמים מתגאה אתה בחרב, הרי זה רק משום ''ויכחשו אויביך לך''- למען יכחישו אויביך את ישועתך האמיתית, ולמען ''ואתה על במותימו תדרוך''... ('קטורת סמים').
וחמשים עלו בני ישראל מארץ מצרים, ויקח משה את עצמות יוסף עמו
בני ישראל עלו חמושים, ומה יהיה כלי זינם?- עצמות יוסף, שכן זכותו של הצדיק מגינה על העם, ו''גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהם''. (תורת משה).
בני ישראל עסקו בביזת מצרים וצבירת זהב, ואילו משה עסק במצוות. לפיכך הרי זה ''עמו'', לפי שמצווה אדם לוקח עמו, ואילו זהב וכסף אין אדם לוקח עמו, אלא הם נשארים כאן- ''לא ירד אחריו כבודו''.('כלי יקר').
'חכם לב יקח מצוות'- זה משה. שבשעה שכל ישראל עסקו בביזה עסק הוא בעצמות יוסף (ילקוט).
אמנם הביזה אך היא הייתה מצווה, אך היתה זו מצווה שהביאה גם תועלת אישית. חכמתו של משה היתה בזה, שהעדיף ליטול לעצמו מצווה שאין בה כל תועלת אישית, שכן מצווה כזו עומדת על מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נאמר ''ויקח'', כי אין קיחה אלא לשון הגבהה''- הוא הגביה את עצמו בזה שעסק במצווה זו של עצמות יוסף. ('אבני נזר').
בעצם, יאה יותר לקרוא לזה חסידות, צדקות וכדומה, ולמה זה נקרא חכמה? אלא, משה רבנו דינו היה ככהן ואסור היה לו להטמא למת, לפיכך ניצל את שעת הכושר, אשר כל בני ישראל היו עסוקים וטרודים בביזה ונעשו עצמות יוסף בבחינת מת מצווה, כי אז כבר היה מותר להטמא- וזו היתה החכמה שבדבר. ('פרדס יוסף').
משה לקח אתו את ''עצמיותו'' של יוסף, את תכונותיו וסגולותיו, ולמד מהן כיצד להנהיג עם ולפרנסו בשעת מחסור בלחם.
ואמר פרעה לבני ישראל נבכים הם בארץ
אם דתן ואבירם סירבו לצאת ממצרים, מדוע איפה לא מתו בשלושת ימי האפילה, כמו שאר הרשעים שלא רצו לצאת ממצרים? אלא, בעצם הרי דרש משה מפרעה, להוציא את בני ישראל רק לשלושה ימים- ''דרך שלשת ימים נלך במדבר''- אם כן, לא רצו בני ישראל לצאת ממצרים ולא כל שכן לשאול כלים ובגדים מאת המצרים, שכן בשביל שלושה ימים לא היתה כל הטירחה הזאת כדאית להם. נמסר להם איפוא בסוד, כי לא ישובו עוד למצרים, ולכן נאמר: ''דבר נא באזני העם''- בחשאי תלחש להם באזניהם, כי אין זה רק לשלושה ימים אלא לצמיתות. ברם, דתן ואבירם הרי מוסרים ומלשינים ולפיכך נזהרו הכל מפניהם ולא גילו להם את הסוד. משום כך לא יצאו ממצרים, בסברם שיוצאים רק לשלושה ימים ולא רצו לטרוח על כך. וכיוון שלא ידעו דבר לא היו ראויים לעונש, ולכן נשארו בחיים בשלושת ימי האפילה. ('עדות ביהוסף')ויאסור את רכבו
אמרו חכמינו כי פרעה בכבודו ובעצמו אסר את רכבו ואץ לרדוף אחרי בני ישראל, מבלי לשים לב כלל לכבודו בתור מלך. פרעה ידע היטב, כי באם לא יהיו יהודים בארצו עתיד הוא לאבד את כל ממשלתו. יכול היה לנצל את שלטונו רק לגבי יהודים, שאותם אפשר לנגוש ולענות באין מפריע.
כך הוא הדבר מאז ומתמיד. שונאי ישראל עולים לגדולה ע''י נגישת יהודים, שכן כלפי היהודים יכולים הם בנקל להפגין את שלטונם, כמו שנאמר: כל המיצר לישראל נעשה ראש. ('שפתי כהן').
ויקח שש מאות רכב בחור
מה הטעם דווקא שש מאות?- ברם, כאשר האויב מתגבר על ישראל הרי שנים מהם יניסו רבבה מישראל (''איכה ירדף אחד אלף ושנים יניסו רבבה''). וכיוון שמספר בני ישראל היוצאים ממצרים היה, ששים רבוא, כלומר, שש מאות אלף, הרי צריך היה פרעה לרדוף אחריהם במאה ועשרים רכב. אולם, באמת הרי היה מספר בני ישראל במצרים פי חמשה מזה, כלומר, שלשה מליון, ורק כאשר יצאו משם נשארו מהם ששים ריבוא בלבד (''חמושים עלו בני ישראל''- אומר רש''י: ''אחד מחמשה''). לאחר שהיתר מתו בשלושת ימי אפילה. אבל פרעה הרי לא ידע דבר על כך והיה סבור שמספר בני ישראל מגיע לשלושה מליון, לפיכך שלח שש מאות רכב. (הגאון ר' חיים רפפורט זצ''ל).
ופרעה הקריב... והנה מצרים נוסע אחריהם...ויצעקו בני ישראל אל ה'.
משראו בני ישראל כח עצום כזה של מסירות נפש מצד הטומאה, כאשר פרעה מחרף את נפשו (''ופרעה הקריב''- ראשונה) ומפזר את ממונו (''אחלק שלל'')- צעקו אל ה' יתברך ובקשו, כי יהיו גם להם כוחות של מסירת נפש, למען יוכלו לעמוד נגד מסירת נפשו של פרעה. השיב להם ע''י נסיעה לתוך הים וממילא יתגברו על המצרים. (קדושת לוי).
הקריב את ישראל לעשות תשובה (מדרש)
עקב רדיפותיו של פרעה החלו להתיירא מפני ה' יתברך ונתעוררו לתשובה. ועל זה יש לזעוק חמס: מדוע יש להמתין בתשובה עד אשר ירדוף פרעה ויענה בכל מיני עינויים, מבלי להיזכר בכך לפני כן?! ''ויצעקו בני ישראל'' על עצם דבר זה, שהתעוררות לתשובה באה בעקבות נגישותיו של פרעה. ('אבני אזל').
פנינים על הפרשה
"וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם" (יג יז) כשיצאו ישראל ממצרים, חשב הקב''ה מחשבות בעצה, אם להוליכם דרך המדבר, או דרך ארץ פלישתים. והספק היה שקול. הצד החיובי שבדרך פלשתים הוא; כי אם יוליכם דרך ארץ מיושבת יהיה להם מה לאכול, אבל מאידך גיסא הסכנה גדולה לבל יטמעו בין הפלשתים, כי הלא ממ''ט שערי טומאה יצאו ולטומאה ילכו ומי זה יערוב שלא יתערבו ביניהם ושיאבו ללכת להר סיני לקבל התורה? והחיוב והשלילה שבדרך המדבר היא; כי טומאה אין שם 'מה מדבר טהור' אין שם גילולי עכו''ם ועובדיהם, אבל לעומת זה, הלא במדבר ארץ לא זרועה ובארץ ערבה ושוחה, מאין ימצא להם לחם ובשר ? עד שלבסוף החליט הקב''ה, שיותר טוב לפניו להוליכם דרך המדבר הטהור ולא לנחותם דרך ארץ פלשתים הטמאה, כי יש סכנה פן יבולע להם מטומאת הפלשתים אחרי אשר נצולו מלהשתקע בנ' שערי טומאת מצרים. ומעכשיו השאלה היא, מהיכן יתפרנסו? אמר הקב''ה; אתן להם מן במדבר, לחם מן השמים, דרך נס ובלבד שלא ירדו שוב מטומאה לטומאה. ומכאן תשובה לכל אלה המוכרים את עצמם לעבודה שהיא זרה לדת ישראל ולתורתו בשביל פרנסה. ואם לששים רבוא אפשר היה להוריד לחם מן השמים, לחם אבירים, עאכו''כ שגם לחם יוכל לתת לכל מי שישמור מצוותיו חוקותיו ותורותיו ובלבד שלא ילך אחרי ההבל. ('חפץ חיים' על התורה) מי צוח וי? פרעה צוח וי (מדרש) זוהי דרכם של כל השונאים בכל העתים, שתחילה שוטמים אותנו, מאשימים אותנו בכל ומבקשים להיפטר מאתנו ואילו אח''כ צווחים הם, על אשר אנו רוצים ללכת והם עושים כל אשר בידם כדי שלא נוכל לעזוב את הארץ. ('פרדס יוסף')
''וַחֲמֻשִׁים עָלוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם. וַיִּקַּח משֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ'' (יג יח יט) בנ''י עסקו בביזת מצרים וצבירת זהב ואילו משה עסק במצוות. לפיכך, הרי זה ''עִמּוֹ''. לפי שמצוה אדם לוקח עמו ואילו כסף וזהב אין אדם לוקח עמו, אלא הם נשארים כאן; ''לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ'' ('תהילים' מט). ('כלי יקר')
' ''חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְוֹת'' ('משלי' י ח) זה משה. שבשעה שכל ישראל עסקו בביזה עסק הוא בעצמות יוסף'. (ילקוט) אמנם הביזה אף היא היתה מצוה, אך היתה זו מצוה שהביאה גם תועלת אישית. חכמתו של משה היתה בזה, שהעדיף ליטול לעצמו מצוה שאין בה תועלת אישית, שכן מצוה כזו עומדת על מדרגה גבוהה יותר. לפיכך נאמר; ''וַיִּקַּח'', כי אין קיחה אלא לשון הגבהה. הוא הגביה את עצמו בזה שעסק במצוה זו של עצמות יוסף. (הגה''ק בעל' אבני נזר' מסוכטשוב זצ''ל)
רש''י: 'אחד מחמשה יצאו ממצרים וארבעה חלקים (רשעים שבישראל, שסירבו לצאת ממצרים) מתו בשלושת ימי אפילה'. שואל ה'חתם סופר': הרי דתן ואבירם היו רשעים מתחילתם ועד סופם ומדוע לא מתו בשלשת ימי האפילה במצרים? מתרץ ה'חתם סופר': הקב''ה זימן את הרשעים הללו לפני משה רבנו בתחילת גידולו והם הלשינו עליו והוא ברח מבית פרעה ונתלש ממצרים כששים שנה ואז נתגדל ונתקדש ונתחכם עד שהיה ראוי להיות גואל צדק ישראל. והרי זה כדרך שהקב''ה מזמן דרקון (נחש) שמכיש לה לאילה בבית הרחם שלה ומסייע לה בזה לילד בנקל ('ב''ב' טז:). כך זימן דרקונים הללו. ואע''פ שלרשעות נתכונו, מכל מקום לא רצה להמיתם עד שיראו גאולת ישראל ע''י משה רבנו ע''ה והמתין להם עד שלבסוף נטלו את שלהם (קבלו את מלוא ענשם) ונבלעו באדמה במדבר. מדוע לא קצצו את האילנות עם שניה לפני כניסת ישראל לארץ? ע"כ, אפשר לתרץ את הקושיות של האדמו"ר רא"מ מגור זצ"ל, לפי מה דאמרינן במדרש קהלת פרשה ג' אות י"ד : ראויים היו ישראל בשעה שיצאו ממצרים, שיכנסו לארץ מיד אלא שהיו האילנות ישנות מימי נח, אמר הקב"ה : מה אני מכניס את ישראל לחרבה , אלא הריני מקיפן דרך המדבר ה' שנה, כדי שיעמדו הכנענים, ויקיצו ישנות, ויטעו חדשות, כדי שיכנסו לארץ, וימצאו אותה מלאה ברכות, לפי דברי מדרש אלו מובן מדוע הקב"ה נתן בליבם של הכנענים להחריב ולנטוע מחדש כי העצים היו ישנים מימי נח, ולא נתן בליבם להרוס פעם שניה מכיוון שהעצים היו חדשים ונתנו יבול רב, כמו שנזכר באשכול ענבים אחד - "וַיִּשָּׂאֻהוּ בַמּוֹט בִּשְׁנָיִם" (במדבר י"ג). נראה שהמקור לדברי הרמב"ם הוא בעבודה זרה מ' ע"ב : רבי חדש במעיו והיה צריך ליין תפוחים ישן. מצאו אצל עכו"ם אחד יין של תפוחים של ע' שנה. רבי שתה ונתרפא. אמר : ברוך המקום שמסר עולמו לשומרים. היינו כמו שהרמב"ם מפרש שהרשע נטע כרם כדי שהצדיק ישתה ויתרפא, וכן הכנענים נטעו אילנות חדשים כדי שישראל יהנו מהם בכניסתם לארץ. מעין זה מובא בהקדמת הרמב"ם לסדר זרעים : המבאר, לולי המשתגעים נשאר העולם חרב. ישנם כאלו שמוסרים נפשם כל ימי חייהם להרוויח כספים, ואח"כ משקיע אותם לבנות ארמונות ולנטוע כרמים אעפ"י שהוא יודע שלא יספיק ליהנות מהם בחייו ואפשר שיהיה ארמון ההוא מזומן לאיש חסיד שיבוא פעם לחסות בו ויצלו ממות כמ"ש (רשע) יכין וצדיק ילבש (איוב כ"ז י"ז) או יקח מהכרם ההוא כוס יין לעשות ממנו תרופה וימלט בו ממות איש תמים ושלם, ע"כ. היינו הקב"ה נותן במחשבות הרשעים שיבנו בתים ויטעו אילנות בשביל שהצדיקים יהנו מהם. (אמרי שמאי דרוש קנ)
.jpg?id=18205693)
בטעינה...
